אריה לובין
1897-1980

1897-1980
חתול אפור ליד החלון,
שמן על בד, 78X56 ס”מ,
חתום.
”אני מתעורר מוקדם כרגיל. מזג אוויר נאה. ארוחת בוקר בחנות המשקיפה אל הים {...‎‎} קונה מעט בוטנים ומתחיל ללכת לכיוון יפו לקניות {...} תחילה, אני צועד דרך הפאסאז’ אל עבר הנמל. נכנס לחנות ומתבונן בדרגשי עץ, ואז טועם לי קצת ממתקים ערביים. לאחר מכן, קונה מעט כלי קרמיקה, שני כדים ביירותיים”. כך כתב אריה לובין ביומנו בתאריך 28.10.1924 , זמן לא רב לאחר שעלה לארץ ישראל (מצוטט בתוך: גדעון עפרת, ”מכתבי לובין”, ביקורי אמנות, 2005 , עמ’ 44). מזג האוויר, מראה הים, דרגש העץ, כלי הקרמיקה והכד הערבי – לובין כמו מתאר במילותיו שלו את הציור הנדיר הזה שלפנינו. אריה לובין נולד ב 1897- וגדל בבית יהודי-עברי בשיקגו. בשנת 1913 הוא נשלח ללמוד בגימנסיה ”הרצליה” בתל אביב, ולאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב לארצות הברית והתחיל ללמוד ציור במכון לאמנות בשיקגו. בשנת 1918 התנדב לובין ל”גדוד האמריקני” (גדוד 39) של הגדודים העבריים, ושהה בין היתר בארץ-ישראל עד 1919 , אז שב ללימודי האמנות בשיקגו. עם תום לימודיו בשנת 1922 הוענקה לו מלגת ההצטיינות על שם ג’ון קווינסי אדמס בעזרתה טייל בצרפת, אנגליה ובלגיה, וב-1923 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל אביב. הצייר הצעיר השתלב במהירות בחיי התרבות והאמנות הארצישראליים, והשתתף בתערוכות חשובות כגון התערוכה השלישית של ”אגודת אמנים עברית” במגדל דוד ( 1924 ) , ושלוש תערוכות ”אמנים מודרניים” בתאטרון ”אהל” (1926-1928). לובין היה מחלוצי המודרניזם בציור הישראלי, וציוריו הידועים מאותה עת נוצרו בהשפעת הגל הקוביסטי השני ברוח רוז’ה דה לה פרזנייה והפּיוריזם של אמדה אוזנפן ולה קורבוזיה. לצד אלו מתגלה כעת הציור הבלתי ידוע הנוכחי, שצויר ככל הנראה באמצע שנות ה-20, ואפשר שאף הוצג באחת התערוכות ב”אהל” (ברשימת הציורים בקטלוג ”תערוכת אמנים מודרניים” שנערכה בבית ראובן ב-1986 לציון שישים שנים לתערוכות ב”אהל” מופיע ציור של לובין בשם ”חתול אפור” שתמונתו לא מופיעה. יתכן כי זהו הציור הנוכחי). לפנינו קומפוזיציה ארצישראלית למהדרין, אחות לחלונותיהם התל אביבים של ראובן רובין, נחום גוטמן, משה מוקדי, ישראל פלדי ואחרים. הציור לא צויר באותו סגנון לוביני-פּיוריסטי הנוקט באמצעים קונסטרוקטיביים לשם תיאור אנליטי של מושא הציור, אלא מתאפיין בנטייה מתונה לפישוט הקוביסטי, בתפישה שטוחה של העצמים, בפלטה בהירה ורזה – כמעט אקוורלית, ובמזג הלבנטיני-המזרחי האידילי האופייניים כל כך לציור הארצישראלי משנות ה-20 . ברקע נושקת רצועת השמיים לרצועת הים וקו האופק מפריד בין השמש השוקעת לבין אניית הקיטור. כמה דמויות (אולי של דייגי יפו) רוכב אחד משובצים על חוף הים הזהוב והעגלגל (כרמז לתפישה נשית-רחמית של האדמה השגורה בציורי הנוף הארצישראליים). זו התמונה שניבטת מחלון חדרו של לובין. התפנים עונה לחוץ בגווניה הכחולים-טורקיזים של מסגרת החלון ושל הקיר המעוטר בדגם צמחי. מימין מונח אותו דרגש עץ יפואי ועליו כלי הקרמיקה, ומשמאל תיאר לובין חתול אפור (או פסל של חתול) במעין שעטנז הממזג את השפעת האמנות המצרית העתיקה (אותה הכיר משהותו במצרים מימיו בגדוד העברי וכן בביקורו במוזיאון הבריטי בלונדון) עם חידושי הציור המודרניסטי. בין החתול המצרי לבין הדרגש היפואי והכד הביירותי, לאמור בין מזרח לבין מזרח, מתנשא מעמד משושה ועליו עציץ עם פרח מלבלב. הפרח הוא סמלו של האמן (ואנו מכירים זאת למשל מציורי ראובן) ושל שאיפתו ברוח הזמן והתרבות להכות שורש, להיאחז בארץ, ולהתערות כיליד טבעי של המקום במרחב הלבנטיני-המזרחי המיוחל. האידיליה הזו תגיע לסיומה עם מאורעות תרפ”ט שפרצו באוגוסט 1929 וחתמו את שנות ה-20 ואת הציור הארצישראלי כדוגמת ציורו הנוכחי של אריה לובין.
רון ברטוֹש