מכירה פומבית 164 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
28.1.17
הרצליה, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 54:
ראובן רובין
|
|
|
נמכר ב: $6,700
הערכה:
$
5,000 - $7,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1974 - 1893
הדייג, 1954 ,
אקוורל, טוש ודיו על נייר,
57X42 ס”מ, חתום ומתוארך.
מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב.
הקלאסיקה של האמנות הישראלית העניקה לנו מספר ”שבתות” לרקע נופי התיישבות שונים: אנחנו זוכרים את ”שבת בקיבוץ” של יוחנן סימון מ- 1946 , את השבת העירונית של נחום גוטמן (”שבת בטבריה”, 1927 ) ושל משה קסטל (ציורי ערב-שבת בצפת, 1938 בקירוב), ועתה – שבת במושבה. ראובן רובין גדל אמנם במשפחה חסידית, אך הוא לא שמר מצוות, אף לא על השבת. ואף על פי כן, הוא בחר לצייר את המשפחה מהמושבה ביום שבת דווקא, כשם שבחר לצייר את היהודייה המזרחית המסורתית אוחזת בשתי כיכרות חלה ב”ערב שבת בצפת” (1924-1923). כי אווירת החג הלמה את הייצוג האידילי של ארץ ישראל באמנות המודרנית המקומית של שנות ה - 20 . אווירת חג זו, בין אם לרקע השבת – האקוורל של ליטבינובסקי, ”ערב שבת”, 1926 (ובין אם לרקע ”יום חג בפרדסי יפו” של גוטמן ) 1926 , עטפה את הנוף והאדם המקומיים בשגב וקידשה את החוויה הארצישראלית. ראו כיצד לבש אבי המשפחה חליפה אירופית לבנה לכבוד השבת ו”הצילום המשפחתי”: ראו את נעליו הלבנות, את עניבת-הקשר, גם אם לראשו – לא מגבעת אירופית, כי אם כובע-עבודה פשוט, מהסוג שחבש רובין באותה עת עצמה לגנן המשקה את גינתו (”בית ליד הים”, 1925-1923). כאילו התבלבל בעל-הבית מרוב התרגשות, או שמתאמץ להתערות במציאותו החדשה. הוא יושב על כיסא-קש וינאי מתוצרת ”פישר”, המדגיש את אירופיותו דווקא לרקע השדה החרוש מאחור, השתילים הנובטים מימין, עץ הבננה הצעיר (תאנת חווה” – המקום הוא גן-עדן..) ושאר העצים – נוף של התחדשות, צמיחה ופריון. העציץ עם השתיל, המוצב על אדן החלון, מסמן אף הוא את ה”הישתלות” החדשה בקרקע. בקטלוג תערוכת ציורי ראובן, ”ביקור מולדת” ( בית ראובן, 1998 ) תיארה כרמלה רובין את אבי המשפחה המצויר כמי – ”שאינו יושב בטבעיות על האדמה כמנהג שכניו הפלחים הערביים, אותם הירבה ראובן לצייר באותן שנים.” את האם הניצבת במרכז הציור תיארה כ”אישה גדולת מימדים העומדת בפיסוק רגליים, כנטועה באדמה.” על כך נוסיף, שחרף נוכחותו הפטריארכאלית של האב, האישה-האם היא היא זו שנבחרה לשמש כציר המרכזי של הציור ובבחינת העמוד המשפחתי (חברתי) התומך. נשים לב לשני בניה על החמור: הם שזופים, יחפים, חופשיים, ילידים בני הארץ, ”צברים” המחוברים לחיה המזרחית-מקומית. המראה כולו טבול בתום ובצניעות, מעין תמונה דידקטית-מוסרית של משפחה יהודית מופתית. ראובן נמנע מביטוי המתח החברתי של ימי עלייה שלישית ורביעית בין החלוצים לבין איכרי המושבות: הוא מתייחס לאנשי המושבה באותה אהדה המבוטאת בציוריו לכל אנשי הארץ – יהודים וערבים, מזרחיים ואשכנזים, חלוצים ובורגנים. מהי המושבה המצוירת? ניתן רק לנחש, וזאת על פי ציור אחר של ראובן, ”מושבה חדשה”, שיצייר ב- 1929 והיא ... שכונת בורוכוב בדרום מזרח תל אביב. הגבעות הרחוקות הן אפוא (אולי) גבעות רמת-גן. אך, הגיבור של הציור אינו הנוף, אף לא האב או האם, כי אם החמור, שהוא הציר האופקי המאזן את אנכי בני המשפחה. מלבד ההרמוניה המלאה בין בני האדם לחמור, שכמו אומץ כבן-משפחה נוסף (ומוזן בידי האב בדומה לערבי המאכיל את חמורו בציור ”רוכב ערבי עם זר פרחים, 1926-1925 , או דיוקן ראובן המאכיל עז בציור מ- 1925), החמור הוא סמל מוסרי לפשטות, עמל (גם בשבת הוא ממשיך להרכיב עליו את ילדי המשפחה) והסתפקות במועט. הציור הזה הוא איקונה ארצישראלית, המאחדת הווי וערכים, ופנינה מוזיאונית נדירה בחשיבותה בציור הארצישראלי של ראשית המודרניזם המקומי.
גדעון עפרת
$
הערכת מחיר: $7,000 - 5,000
$
הערכת מחיר: $7,000 - 5,000
| הדייג, 1954 , אקוורל, טוש ודיו על נייר, 57X42 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ כרמלה רובין, בית ראובן, תל אביב. הקלאסיקה של האמנות הישראלית העניקה לנו מספר ”שבתות” לרקע נופי התיישבות שונים: אנחנו זוכרים את ”שבת בקיבוץ” של יוחנן סימון מ- 1946 , את השבת העירונית של נחום גוטמן (”שבת בטבריה”, 1927 ) ושל משה קסטל (ציורי ערב-שבת בצפת, 1938 בקירוב), ועתה – שבת במושבה. ראובן רובין גדל אמנם במשפחה חסידית, אך הוא לא שמר מצוות, אף לא על השבת. ואף על פי כן, הוא בחר לצייר את המשפחה מהמושבה ביום שבת דווקא, כשם שבחר לצייר את היהודייה המזרחית המסורתית אוחזת בשתי כיכרות חלה ב”ערב שבת בצפת” (1924-1923). כי אווירת החג הלמה את הייצוג האידילי של ארץ ישראל באמנות המודרנית המקומית של שנות ה - 20 . אווירת חג זו, בין אם לרקע השבת – האקוורל של ליטבינובסקי, ”ערב שבת”, 1926 (ובין אם לרקע ”יום חג בפרדסי יפו” של גוטמן ) 1926 , עטפה את הנוף והאדם המקומיים בשגב וקידשה את החוויה הארצישראלית. ראו כיצד לבש אבי המשפחה חליפה אירופית לבנה לכבוד השבת ו”הצילום המשפחתי”: ראו את נעליו הלבנות, את עניבת-הקשר, גם אם לראשו – לא מגבעת אירופית, כי אם כובע-עבודה פשוט, מהסוג שחבש רובין באותה עת עצמה לגנן המשקה את גינתו (”בית ליד הים”, 1925-1923). כאילו התבלבל בעל-הבית מרוב התרגשות, או שמתאמץ להתערות במציאותו החדשה. הוא יושב על כיסא-קש וינאי מתוצרת ”פישר”, המדגיש את אירופיותו דווקא לרקע השדה החרוש מאחור, השתילים הנובטים מימין, עץ הבננה הצעיר (תאנת חווה” – המקום הוא גן-עדן..) ושאר העצים – נוף של התחדשות, צמיחה ופריון. העציץ עם השתיל, המוצב על אדן החלון, מסמן אף הוא את ה”הישתלות” החדשה בקרקע. בקטלוג תערוכת ציורי ראובן, ”ביקור מולדת” ( בית ראובן, 1998 ) תיארה כרמלה רובין את אבי המשפחה המצויר כמי – ”שאינו יושב בטבעיות על האדמה כמנהג שכניו הפלחים הערביים, אותם הירבה ראובן לצייר באותן שנים.” את האם הניצבת במרכז הציור תיארה כ”אישה גדולת מימדים העומדת בפיסוק רגליים, כנטועה באדמה.” על כך נוסיף, שחרף נוכחותו הפטריארכאלית של האב, האישה-האם היא היא זו שנבחרה לשמש כציר המרכזי של הציור ובבחינת העמוד המשפחתי (חברתי) התומך. נשים לב לשני בניה על החמור: הם שזופים, יחפים, חופשיים, ילידים בני הארץ, ”צברים” המחוברים לחיה המזרחית-מקומית. המראה כולו טבול בתום ובצניעות, מעין תמונה דידקטית-מוסרית של משפחה יהודית מופתית. ראובן נמנע מביטוי המתח החברתי של ימי עלייה שלישית ורביעית בין החלוצים לבין איכרי המושבות: הוא מתייחס לאנשי המושבה באותה אהדה המבוטאת בציוריו לכל אנשי הארץ – יהודים וערבים, מזרחיים ואשכנזים, חלוצים ובורגנים. מהי המושבה המצוירת? ניתן רק לנחש, וזאת על פי ציור אחר של ראובן, ”מושבה חדשה”, שיצייר ב- 1929 והיא ... שכונת בורוכוב בדרום מזרח תל אביב. הגבעות הרחוקות הן אפוא (אולי) גבעות רמת-גן. אך, הגיבור של הציור אינו הנוף, אף לא האב או האם, כי אם החמור, שהוא הציר האופקי המאזן את אנכי בני המשפחה. מלבד ההרמוניה המלאה בין בני האדם לחמור, שכמו אומץ כבן-משפחה נוסף (ומוזן בידי האב בדומה לערבי המאכיל את חמורו בציור ”רוכב ערבי עם זר פרחים, 1926-1925 , או דיוקן ראובן המאכיל עז בציור מ- 1925), החמור הוא סמל מוסרי לפשטות, עמל (גם בשבת הוא ממשיך להרכיב עליו את ילדי המשפחה) והסתפקות במועט. הציור הזה הוא איקונה ארצישראלית, המאחדת הווי וערכים, ופנינה מוזיאונית נדירה בחשיבותה בציור הארצישראלי של ראשית המודרניזם המקומי. גדעון עפרת |
|
$ | הערכת מחיר: $7,000 - 5,000 | ||||
