אורי ריזמן
נוף, שמן על בד, 92X148 ס”מ, חתום. אחרי שנתיים ...

נוף, שמן על בד, 92X148 ס”מ, חתום. אחרי שנתיים חזרתי לארץ. עמדתי על סיפון האונייה המתקרבת לחיפה והבטתי אל האור הבהיר והחזק, השונה כל כך מן האור האפרפר של פריז. הסתכלתי ונבהלתי: זה היה משהו שלא ידעתי לציירו. משהו שאינו דומה כלל לכל מה שלמדתי באקדמיה. היה זה אור שלא ידעתי להגדירו. לבן, ועם זאת – לא לבן. שקעתי בדכאון איום. הרגשתי, שלעולם לא אוכל לבטא בצבעים את האור הזה. ידעתי שאין לי במי להעזר. באקדמיה לימדונו לצייר בצבעים על ברקע האפרפר. באירופה, כשעל האפור יש פתאום איזה כתם אדום או צהוב, הריהו בולט מאוד, ועבודת הצייר פשוטה: לחזקו, לתת לו לצעוק ולהיות יוצא דופן, ואילו בארצנו הרקע חזק וצועק. הבעיה היא לתת את האדום כך, שלא ייהפך זוועה לעיניים. זאת לא ידעתי לעשות, וחששתי שלעולם לא אדע. הרגשתי, שעומדת לפנינו, הציירים הישראלים, בעיה שלא העסיקה מעולם את גדולי הציירים, ומשום כך לא נוכל לחפש את פתרונה באלבומים של אמנות... אחרי ההלם הראשון התחלתי מחפש דרכים. לא חיפשתי לי דרכים קלות. ביקשתי פתרון יסודי... הרהרתי: מה עושה את התמונה... עזבתי את הציור בצבע ועברתי לשחור-לבן כדי לחפש יחס זה, כפי שהוא צריך להיות באור ארצנו. שנה ציירתי בשחור-לבן. הייתי יושב בשדה, הדשא היה חי וירוק, לבי השתוקק להכניס מעט צבע ירוק לתמונה, אבל אמרתי לעצמי: לא! ניסיתי לבטא את העשב בשחור-לבן. רק אחרי שנה הרגשתי שמצאתי את היחס הנכון וידעתי, שאני יכול לחזור לצבע. הטקסט של רייזמן בנוי כסיפור של גיבוש-זהות אוטוביוגרפי על ציר עלילה, שראשיתה במשבר קשה ואחריתה בפתרונו. זהו סיפור על האור הישראלי, עוד סיפור אחד בשרשרת הסיפורים עליו. ההיתקלות באור הזה מתרחשת ממש כשהצייר מגיע לנמל חיפה, ברגע שהוא נכנס למים הטריטוריאליים, ומיד, כמעט באפס זמן, מיתרגמת חוויית האור לבעיה אמנותית: איך מציירים את זה. ומתברר שאין לכך תשובה מוכנה במה שנלמד ”שם”. צריך להמציא את זה לבד ”כאן”, אבל דרך מה שלמדנו שם, ב”פריז”. לכן הפליאה של בר אור: ”מה לאורי ריזמן, יליד הארץ, ולהתלבטות קיומית בהבנת האור הישראלי?” אינה במקומה: האור שריזמן וציירים אחרים עסקו בו הוא חלק מהמערך התרבותי והציורי המערבי. אורי ריזמן: רטרוספקטיבה, אלן גינתון, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2004, עמ’ 15-16 .