מכירה פומבית 168 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
20.1.18
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 66:
משה קסטל
|
|
|
נמכר ב: $32,000
מחיר פתיחה:
$
24,000
הערכה:
$30,000 - $50,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1991 - 1909
דמויות בצפת, שנות ה- 30 ,
שמן על בד, 41X33 ס”מ,
חתום . חתום בר”ת מאחור.
מקור: אוסף סימון וז’אן תירוש.
הציור האיכותי הזה נמנה על הנופים המזרחיים, שאותם צייר משה קסטל בין 1931-1929 בשבתו בפאריז, שלוש שנים לאחר הגיעו לשם מירושלים. הציור הזה הוא אפוא אח לציורי מופת קסטליים דוגמת ”אל המעיין”, ”סעודה על הדשא” ועוד. אכן, לבו של הבחור הצעיר (בן ה- 21 בקרוב) יצא באותה עת אל נופי ארץ ישראל, מן הסתם ביטוי של ערגה הביתה. הוא לא ישוב לפני שנת 1939 , וגם זאת רק מחמת פרוץ מלחמת העולם. במהלך השנתיים הראשונות שלו בפאריז התמחה קסטל בלימוד שפת הציור הצרפתי, תוך התמקדות בהעתקות ובווריאציות על ציורי ואן-גוך, שארדן, וואטו, סוטין, מודיליאני ועוד. במקביל, תוך כדי הפנמת סודות הצורה והצבע של ”המסורת הגדולה”, ניסה קסטל להתערות בנופי פאריז בסגנון מוריס אוטרילו, ורק לאחר מכן החלה דולה מתוך מחסן הדימויים של זיכרונותיו ומתוך דמיונו נופים אידיליים-מזרחיים של חברון, ירושלים והגליל, שאותם צייר בשפה אקספרסיוניסטית ממותנת ופרימיטיביסטית. בעיקר, נזכר במקומות ודמויות מימי ילדותו בירושלים ומהביקורים אצל קרוביו המתגוררים בחברון. רבים מציוריו המוקדמים של קסטל, שנהוג לכנותם ”כפר בגליל” או דרך בצפת”, אינם אלא נופים מאזור ירושלים והר חברון. שוב ושוב, פגשנו בציורים הללו את הכפר הערבי הפיטורסקי, כשהוא נטוע על גבעה רכה או הר מקומר וטובל בצמחייה אביבית, שבשביליו פוסעות נשים ערביות בדרכן אל או מן המעיין. חצאית ארוכה בכחול (ירוק) או באדום נענתה בחולצה באדום או בכחול (ירוק) ובמטפחת ראש כחולה (ירוקה)או אדומה. רוח המיניאטורה הפרסית שורה על כל המראות הנלבבים הללו (בהם גם פיקניק שמקיימים זוגות ערביים בסימן חיזור ונגינה), אחדות אדם וטבע השבה ומאשרת אידיליה. אביב נצחי, הרמוניה רגועה בין ילידים וטבע, הווי חיים פשוט ארצי ואותנטי, בו (באחד מציורי הסדרה) אפילו שתי ערביות הצועדות בצוותא במעלה גבעה ותומכות בכדיהן בזרוען המורמת – הופכות יחדיו למעין כד אחד בעל שתי ידיות... הצופים שביקרו ב 1931- בתערוכתו של קסטל בגלריה ”זאק” הפאריזאית לבטח שמו לב לעובדה משמעותית: נופיו האוריינטליים-ארצישראליים של הצייר נשלטו באורח בלעדי-כמעט על ידי נשים. הנה כי כן, סצנות החיזור, הנגינה, הפנאי והחגיגה של וואטו ושל האימפרסיוניסטים הצרפתיים מצאו להם ביטוי חדש בנוף הארצישראלי, שקסטל פרטו כלכסיקון של דימויים אקזוטיים בגווני ירוק, כחול ואדום מוסלמיים. הנשיות השָליטה בכפר הערבי של קסטל אינה מתמצה רק בנוכחותם המודגשת של נשים וכדים (דימוי ארוטי-נשי מוכר), אלא גם בקימורי הגבעות וכיפות הבתים, אף בעגלגלות אמירי העצים המלבלבים ונושאי הפרי. וכך, באותם ימים בהם ראובן רובין, נחום גוטמן וחבריהם ציירו בארץ ישראל פנטזיות פָרדָיזיות על מקום שכולו טוב, חמימות, אהבה וארוס, יצר לו קסטל, הגולה הבודד, את גן-העדן הארוטי שלו כשחזור חצי-דמיוני של מקום וזמן ילדות וכאתר של יצרים מעודנים. ובעוד חבריו הארצישראליים נישאו על גלי ההתלהבות החלוצית של עלייה שלישית, הוא נישא על גלי געגועיו לרחם סביבתית, אותה עיצב כבלתי נגועה, כבתולית, כמי שטרם חוותה את פרעות תר”ף, תרפ”א ותרפ”ט. אם כן, האם הציור שלפנינו הוא נוף צפתי, או אולי נוף בהרי ירושלים וחברון? כך או כך, המתח העדין בין הערבי מימין לערבייה משמאל אינו חומק ממבטנו. הכפר הערבי הזעיר שבמעלה הגבעה מקרין אלינו תום, הנתמך בהתיילדות- כלשהי של שפת הציור. למתיקות ולחסד של הילדותיות הזו תורם גם העץ המרכזי, שעלוותו נדמית לקן-ציפורים ענק. הציור כולו שופע נועם, כמעט אקט של אהבה בין צייר לארץ ישראל. ספק רב אם עדיין ניתן כיום לצייר את הארץ באהבה תמימה שכזו. ציור מקסים ונדיר.
גדעון עפרת
| דמויות בצפת, שנות ה- 30 , שמן על בד, 41X33 ס”מ, חתום . חתום בר”ת מאחור. מקור: אוסף סימון וז’אן תירוש. הציור האיכותי הזה נמנה על הנופים המזרחיים, שאותם צייר משה קסטל בין 1931-1929 בשבתו בפאריז, שלוש שנים לאחר הגיעו לשם מירושלים. הציור הזה הוא אפוא אח לציורי מופת קסטליים דוגמת ”אל המעיין”, ”סעודה על הדשא” ועוד. אכן, לבו של הבחור הצעיר (בן ה- 21 בקרוב) יצא באותה עת אל נופי ארץ ישראל, מן הסתם ביטוי של ערגה הביתה. הוא לא ישוב לפני שנת 1939 , וגם זאת רק מחמת פרוץ מלחמת העולם. במהלך השנתיים הראשונות שלו בפאריז התמחה קסטל בלימוד שפת הציור הצרפתי, תוך התמקדות בהעתקות ובווריאציות על ציורי ואן-גוך, שארדן, וואטו, סוטין, מודיליאני ועוד. במקביל, תוך כדי הפנמת סודות הצורה והצבע של ”המסורת הגדולה”, ניסה קסטל להתערות בנופי פאריז בסגנון מוריס אוטרילו, ורק לאחר מכן החלה דולה מתוך מחסן הדימויים של זיכרונותיו ומתוך דמיונו נופים אידיליים-מזרחיים של חברון, ירושלים והגליל, שאותם צייר בשפה אקספרסיוניסטית ממותנת ופרימיטיביסטית. בעיקר, נזכר במקומות ודמויות מימי ילדותו בירושלים ומהביקורים אצל קרוביו המתגוררים בחברון. רבים מציוריו המוקדמים של קסטל, שנהוג לכנותם ”כפר בגליל” או דרך בצפת”, אינם אלא נופים מאזור ירושלים והר חברון. שוב ושוב, פגשנו בציורים הללו את הכפר הערבי הפיטורסקי, כשהוא נטוע על גבעה רכה או הר מקומר וטובל בצמחייה אביבית, שבשביליו פוסעות נשים ערביות בדרכן אל או מן המעיין. חצאית ארוכה בכחול (ירוק) או באדום נענתה בחולצה באדום או בכחול (ירוק) ובמטפחת ראש כחולה (ירוקה)או אדומה. רוח המיניאטורה הפרסית שורה על כל המראות הנלבבים הללו (בהם גם פיקניק שמקיימים זוגות ערביים בסימן חיזור ונגינה), אחדות אדם וטבע השבה ומאשרת אידיליה. אביב נצחי, הרמוניה רגועה בין ילידים וטבע, הווי חיים פשוט ארצי ואותנטי, בו (באחד מציורי הסדרה) אפילו שתי ערביות הצועדות בצוותא במעלה גבעה ותומכות בכדיהן בזרוען המורמת – הופכות יחדיו למעין כד אחד בעל שתי ידיות... הצופים שביקרו ב 1931- בתערוכתו של קסטל בגלריה ”זאק” הפאריזאית לבטח שמו לב לעובדה משמעותית: נופיו האוריינטליים-ארצישראליים של הצייר נשלטו באורח בלעדי-כמעט על ידי נשים. הנה כי כן, סצנות החיזור, הנגינה, הפנאי והחגיגה של וואטו ושל האימפרסיוניסטים הצרפתיים מצאו להם ביטוי חדש בנוף הארצישראלי, שקסטל פרטו כלכסיקון של דימויים אקזוטיים בגווני ירוק, כחול ואדום מוסלמיים. הנשיות השָליטה בכפר הערבי של קסטל אינה מתמצה רק בנוכחותם המודגשת של נשים וכדים (דימוי ארוטי-נשי מוכר), אלא גם בקימורי הגבעות וכיפות הבתים, אף בעגלגלות אמירי העצים המלבלבים ונושאי הפרי. וכך, באותם ימים בהם ראובן רובין, נחום גוטמן וחבריהם ציירו בארץ ישראל פנטזיות פָרדָיזיות על מקום שכולו טוב, חמימות, אהבה וארוס, יצר לו קסטל, הגולה הבודד, את גן-העדן הארוטי שלו כשחזור חצי-דמיוני של מקום וזמן ילדות וכאתר של יצרים מעודנים. ובעוד חבריו הארצישראליים נישאו על גלי ההתלהבות החלוצית של עלייה שלישית, הוא נישא על גלי געגועיו לרחם סביבתית, אותה עיצב כבלתי נגועה, כבתולית, כמי שטרם חוותה את פרעות תר”ף, תרפ”א ותרפ”ט. אם כן, האם הציור שלפנינו הוא נוף צפתי, או אולי נוף בהרי ירושלים וחברון? כך או כך, המתח העדין בין הערבי מימין לערבייה משמאל אינו חומק ממבטנו. הכפר הערבי הזעיר שבמעלה הגבעה מקרין אלינו תום, הנתמך בהתיילדות- כלשהי של שפת הציור. למתיקות ולחסד של הילדותיות הזו תורם גם העץ המרכזי, שעלוותו נדמית לקן-ציפורים ענק. הציור כולו שופע נועם, כמעט אקט של אהבה בין צייר לארץ ישראל. ספק רב אם עדיין ניתן כיום לצייר את הארץ באהבה תמימה שכזו. ציור מקסים ונדיר. גדעון עפרת |
