מכירה פומבית 168 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
20.1.18
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 73:
מרדכי ארדון
|
|
|
נמכר ב: $55,000
מחיר פתיחה:
$
26,000
הערכה:
$35,000 - $50,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1992 - 1896
נוף אדום, 1968 ,
שמן על בד, 46X38 ס”מ,
חתום.
מקור: גלריה בינט.
מקור: אוסף פירון.
ספרות: מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו יורק, 1973 , עמ’ 232 (מצולם).
ספרות ותערוכה: מרדכי ארדון, ”בזכרונות” גלריה מרלבורו, לונדון, 1995 , עמ’ 37, מס׳ 16 (מצולם).
ב- 1963 , בקטלוג לתערוכה הנודדת של מרדכי ארדון בין מוזיאוני ישראל, כתב פריץ שיף: ”כדרך רבי-האמנים מימים עברו, אף הוא פותך (מערבב) בעצמו את צבעיו, (...) אזי מתחילה פעולת ציור התמונה. לעתים הוא מכסה את הבד באמפרימיטור (??), ולעתים מצייר הוא את הרקע בלובן-גיר (...). הוא עובד במארופית )שפכטל?(, במכחולים מעשי-ידיו, לפרקים גם באצבעות ובכף היד...” מרוב שעסקנו ב”מה” של ציורי ארדון, בפירוש סמליו, התעלמנו מה”איך”, מאופני הציור שלו. אך, אחת המורשות החשובות שהנחיל ארדון לתלמידיו הרבים הייתה תרבות הנחת הצבע. לרשות ארדון, בוגר ה”באוהאוס” ותלמידו של מקס דורנר ב- 1926 (ממנו למד את תורת הצבע), עמדו מספר מכשירים, לצד המכחולים והמברשות: ”מסרק”, שבאמצעותו סרק את הצבע וטבע בו מרקמים; מרית )שפכטל(, שבאמצעותה לחץ-מרח משטחי צבע זוויתיים; ועוד. כל אלה שימשו את ארדון בחיפושיו אחר האור הפנימי הגנוז בצבע. עדיין ב- 1963 , בראיון עם קרל כץ ב”אריאל”, גילה הצייר: ”... (הצבעים) של רבי-האמנים מהעבר היו עמוקים. הם רצו שהאור יהיה בתוך הציור ולא מעליו. (...) עד היום, כשאני באירופה אני הולך למוזיאון, ואין זה חשוב אם אני מתבונן ברמברנדט או בטיציאן, אני שואל את עצמי: ’כיצד שתול פה האור?’ כיצד הוא אור-יקרות? (...). ולכן הכרחי לדעת כיצד לטפל בשאלת הכנת הצבעים, וכיצד להפוך אותם למסתוריים. (...) אתה חייב ללמוד כיצד לחשוף את סודם.” אלא, שלא פחות מ”אור גנוז” בתוך הצבע, אמצעיו הטכניים של ארדון שרתו עיצובם של ארץ ושמים סעורים, קרועים, שסועים. וכך, כבר במחצית השנייה של שנות ה- 30 , בנופים של הרי יהודה שארדון צייר, התגלתה אדמה רוגשת-קודחת- ”דיוניסית”, שאודותיה הצהיר ארדון ב- 1949 : ”לאן תפנה אמנותנו? (...) אני לכשעצמי עונה: לצד היסוד הדיוניסי! (...) האדמה, האדמה של מטה, צהובה היא, שחורה או אדומה, חרושה ומתולמת, נקובה וסדוקה...” (”קמה”, מס’ 1). מאוחר יותר, עם הצטברות משקעי השואה בציורי ארדון, היו אלה השמים הליליים הכאוטיים שלא עוד משו מיצירתו, ואשר מכשירי הציור שלו שבו ובראו אותם מציור לציור כמארג של טלאים. כך נולדו ציורי הנוף הבדיוניים של ארדון, דוגמת הציור הנוכחי, שאינו כי אם מפגש של אדמה צהובה-רוגשת (בלחיצות רב-כיווניות של השפכטל) ושמים אדומים-מבעבעים (במשיכות ה”מסרק”). הנוף הזה, בו מרחפים חלקיקי אדמה בשמים, יותר משמייצג נוף טבע, מייצג נוף עולם שהשתבש בקטסטרופה, ויותר מכל – מייצג נפש שאינה נחלצת מצער ואימה בעקבות טרגדיה שתורגמה מהיסטוריה לגיאוגרפיה.
גדעון עפרת
| נוף אדום, 1968 , שמן על בד, 46X38 ס”מ, חתום. מקור: גלריה בינט. מקור: אוסף פירון. ספרות: מרדכי ארדון, מישל וישני, ניו יורק, 1973 , עמ’ 232 (מצולם). ספרות ותערוכה: מרדכי ארדון, ”בזכרונות” גלריה מרלבורו, לונדון, 1995 , עמ’ 37, מס׳ 16 (מצולם). ב- 1963 , בקטלוג לתערוכה הנודדת של מרדכי ארדון בין מוזיאוני ישראל, כתב פריץ שיף: ”כדרך רבי-האמנים מימים עברו, אף הוא פותך (מערבב) בעצמו את צבעיו, (...) אזי מתחילה פעולת ציור התמונה. לעתים הוא מכסה את הבד באמפרימיטור (??), ולעתים מצייר הוא את הרקע בלובן-גיר (...). הוא עובד במארופית )שפכטל?(, במכחולים מעשי-ידיו, לפרקים גם באצבעות ובכף היד...” מרוב שעסקנו ב”מה” של ציורי ארדון, בפירוש סמליו, התעלמנו מה”איך”, מאופני הציור שלו. אך, אחת המורשות החשובות שהנחיל ארדון לתלמידיו הרבים הייתה תרבות הנחת הצבע. לרשות ארדון, בוגר ה”באוהאוס” ותלמידו של מקס דורנר ב- 1926 (ממנו למד את תורת הצבע), עמדו מספר מכשירים, לצד המכחולים והמברשות: ”מסרק”, שבאמצעותו סרק את הצבע וטבע בו מרקמים; מרית )שפכטל(, שבאמצעותה לחץ-מרח משטחי צבע זוויתיים; ועוד. כל אלה שימשו את ארדון בחיפושיו אחר האור הפנימי הגנוז בצבע. עדיין ב- 1963 , בראיון עם קרל כץ ב”אריאל”, גילה הצייר: ”... (הצבעים) של רבי-האמנים מהעבר היו עמוקים. הם רצו שהאור יהיה בתוך הציור ולא מעליו. (...) עד היום, כשאני באירופה אני הולך למוזיאון, ואין זה חשוב אם אני מתבונן ברמברנדט או בטיציאן, אני שואל את עצמי: ’כיצד שתול פה האור?’ כיצד הוא אור-יקרות? (...). ולכן הכרחי לדעת כיצד לטפל בשאלת הכנת הצבעים, וכיצד להפוך אותם למסתוריים. (...) אתה חייב ללמוד כיצד לחשוף את סודם.” אלא, שלא פחות מ”אור גנוז” בתוך הצבע, אמצעיו הטכניים של ארדון שרתו עיצובם של ארץ ושמים סעורים, קרועים, שסועים. וכך, כבר במחצית השנייה של שנות ה- 30 , בנופים של הרי יהודה שארדון צייר, התגלתה אדמה רוגשת-קודחת- ”דיוניסית”, שאודותיה הצהיר ארדון ב- 1949 : ”לאן תפנה אמנותנו? (...) אני לכשעצמי עונה: לצד היסוד הדיוניסי! (...) האדמה, האדמה של מטה, צהובה היא, שחורה או אדומה, חרושה ומתולמת, נקובה וסדוקה...” (”קמה”, מס’ 1). מאוחר יותר, עם הצטברות משקעי השואה בציורי ארדון, היו אלה השמים הליליים הכאוטיים שלא עוד משו מיצירתו, ואשר מכשירי הציור שלו שבו ובראו אותם מציור לציור כמארג של טלאים. כך נולדו ציורי הנוף הבדיוניים של ארדון, דוגמת הציור הנוכחי, שאינו כי אם מפגש של אדמה צהובה-רוגשת (בלחיצות רב-כיווניות של השפכטל) ושמים אדומים-מבעבעים (במשיכות ה”מסרק”). הנוף הזה, בו מרחפים חלקיקי אדמה בשמים, יותר משמייצג נוף טבע, מייצג נוף עולם שהשתבש בקטסטרופה, ויותר מכל – מייצג נפש שאינה נחלצת מצער ואימה בעקבות טרגדיה שתורגמה מהיסטוריה לגיאוגרפיה. גדעון עפרת |
