מכירה פומבית 168 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
20.1.18
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 91:
נחום גוטמן
|
|
|
נמכר ב: $60,000
מחיר פתיחה:
$
46,000
הערכה:
$60,000 - $90,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1980 - 1898
בית קפה בטבריה, 1964 ,
שמן וקולאז’ על קרטון, 61X80 ס”מ,
חתום ומתוארך.
מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.
ב- 1964 מבטו הציורי של נחום גוטמן טבול לעומקו בגעגועים לקסם המזרח. שכן, באותו עשור, צייר גוטמן את מוכר הירקות הערבי היפואי הנוגס בפלח-אבטיח, או את הכרכרות הרתומות לסוסים ומובילות ערביות רעולות, ועוד. עתה, בציור הנוכחי, הוא שב ומפנה מבטו אל הרציף שלשפת-הכינרת, אך לא עוד נופשים יהודיים סועדים ולוגמים בבית-הקפה או במסעדה, כי אם ערבים בתרבושים אדומים הם שמאכלסים את הרציף, ואנו צופים בהם מבעד ל”מסכי” רשתות- דייגים התלויים לייבוש ולתיקון. הנושא חזר בציורי גוטמן בשנות ה- 60-50 : באקוורל מ-1957 שני דייגים מטושטשים (מאחורי המסכים) תלו רשתות בין עצים לשפת האגם; שני דייגים (ערביים, ככל הנראה, על פי התרבוש שלראש האחד) תקנו רשתות ב”דייגים בטבריה” (שמן על בד, 1958); שני דייגים (יהודים, ככל הנראה: כובע-גרב לראש האחד) הרימו רשת מלאת דגים בציור שמן משנות ה-60-50 וצבע גופם מתאחד לחלוטין עם צבע מי-האגם. ב- 1967 יהיה זה ציור-השמן ”ייבוש רשתות”, בו – שוב – נתלים ה”מסכים” בין גזעי העצים על הרציף. זוהי, אם כן, תשובת ה”עבודה” למראות ה”נופש” של הטיילת של טבריה. והעבודה היא ערבית ויהודית לסירוגין. מלאכת הדייג, נזכור, הייתה חלק מהפרויקט הציוני המקורי: באוטופיה הציונית של בוריס שץ, ”ירושלים הבנויה” ( 1924-1917 ), מגיעים המחבר ובצלאל בן-אורי לכינרת: ”סירה קטנה הלכה וקרבה אלינו. עליה הייתה תלויה משקופית מרובעת גדולה כתובה מכל עבריה באותיות מאירות: ’קבוצת הדייגים, שלום!’ (...) מיד אחרי זה ראיתי דבר מפליא צף וקרב (...). זה היה דג ענקי, לוויתן ממש. הוא צף במנוחה אלינו, בעיניים איומות, בפה רחב, פעור, שמתוכו נשמעה מנגינת תזמורת שלמה... (...) בחלל פיו הפתוח נראו אותיות אש: ’מדייגי ארץ ישראל, לעם ישראל! צדנו... דגים בים הגדול...בים כינרת. (...).” ב- 1925 עיצב אריה אל-חנני כרזה המייצגת דייגים עבריים מושכים בתנופה רשת דייגים מהים, לצד המילים: ”השקיע את הונך בתעשיית דיוג, גידול דגים ושימור דגים בארץ ישראל”. בהתאם, נושא הדייגים והדייג היה רווֵח בציור הארצישראלי של ראובן רובין, מנחם שמי, ישראל פלדי ו... נחום גוטמן. זה האחרון יצר רשם דייג ערבי סביב 1920 , צייר ציור-שמן של ספינת דייגים ערביים (1930), תחריט של סירות דייג ביפו (1931), אקוורל מלנכולי של דייג ערבי על חוף הים הסגרירי (1943), וכו’, - כל זאת בטרם יצר את ציורי הדייגים בכינרת בשנות ה- 60-50 . בתחילת שנות ה- 50 , עדיין צייר אברהם נתון דייגים בכינרת. אך, ככל שענף הדייג הפך שולי יותר בתעשייה הישראלית – הלך ודהה נושא הדייגים מהציור הישראלי.
גדעון עפרת
| בית קפה בטבריה, 1964 , שמן וקולאז’ על קרטון, 61X80 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן. ב- 1964 מבטו הציורי של נחום גוטמן טבול לעומקו בגעגועים לקסם המזרח. שכן, באותו עשור, צייר גוטמן את מוכר הירקות הערבי היפואי הנוגס בפלח-אבטיח, או את הכרכרות הרתומות לסוסים ומובילות ערביות רעולות, ועוד. עתה, בציור הנוכחי, הוא שב ומפנה מבטו אל הרציף שלשפת-הכינרת, אך לא עוד נופשים יהודיים סועדים ולוגמים בבית-הקפה או במסעדה, כי אם ערבים בתרבושים אדומים הם שמאכלסים את הרציף, ואנו צופים בהם מבעד ל”מסכי” רשתות- דייגים התלויים לייבוש ולתיקון. הנושא חזר בציורי גוטמן בשנות ה- 60-50 : באקוורל מ-1957 שני דייגים מטושטשים (מאחורי המסכים) תלו רשתות בין עצים לשפת האגם; שני דייגים (ערביים, ככל הנראה, על פי התרבוש שלראש האחד) תקנו רשתות ב”דייגים בטבריה” (שמן על בד, 1958); שני דייגים (יהודים, ככל הנראה: כובע-גרב לראש האחד) הרימו רשת מלאת דגים בציור שמן משנות ה-60-50 וצבע גופם מתאחד לחלוטין עם צבע מי-האגם. ב- 1967 יהיה זה ציור-השמן ”ייבוש רשתות”, בו – שוב – נתלים ה”מסכים” בין גזעי העצים על הרציף. זוהי, אם כן, תשובת ה”עבודה” למראות ה”נופש” של הטיילת של טבריה. והעבודה היא ערבית ויהודית לסירוגין. מלאכת הדייג, נזכור, הייתה חלק מהפרויקט הציוני המקורי: באוטופיה הציונית של בוריס שץ, ”ירושלים הבנויה” ( 1924-1917 ), מגיעים המחבר ובצלאל בן-אורי לכינרת: ”סירה קטנה הלכה וקרבה אלינו. עליה הייתה תלויה משקופית מרובעת גדולה כתובה מכל עבריה באותיות מאירות: ’קבוצת הדייגים, שלום!’ (...) מיד אחרי זה ראיתי דבר מפליא צף וקרב (...). זה היה דג ענקי, לוויתן ממש. הוא צף במנוחה אלינו, בעיניים איומות, בפה רחב, פעור, שמתוכו נשמעה מנגינת תזמורת שלמה... (...) בחלל פיו הפתוח נראו אותיות אש: ’מדייגי ארץ ישראל, לעם ישראל! צדנו... דגים בים הגדול...בים כינרת. (...).” ב- 1925 עיצב אריה אל-חנני כרזה המייצגת דייגים עבריים מושכים בתנופה רשת דייגים מהים, לצד המילים: ”השקיע את הונך בתעשיית דיוג, גידול דגים ושימור דגים בארץ ישראל”. בהתאם, נושא הדייגים והדייג היה רווֵח בציור הארצישראלי של ראובן רובין, מנחם שמי, ישראל פלדי ו... נחום גוטמן. זה האחרון יצר רשם דייג ערבי סביב 1920 , צייר ציור-שמן של ספינת דייגים ערביים (1930), תחריט של סירות דייג ביפו (1931), אקוורל מלנכולי של דייג ערבי על חוף הים הסגרירי (1943), וכו’, - כל זאת בטרם יצר את ציורי הדייגים בכינרת בשנות ה- 60-50 . בתחילת שנות ה- 50 , עדיין צייר אברהם נתון דייגים בכינרת. אך, ככל שענף הדייג הפך שולי יותר בתעשייה הישראלית – הלך ודהה נושא הדייגים מהציור הישראלי. גדעון עפרת |
