מכירה פומבית 170 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
23.6.18
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 27:
נחום גוטמן
|
|
|
נמכר ב: $28,000
הערכה:
$
30,000 - $40,000
עמלת בית המכירות: 18%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1980 - 1898
כרכרה ביפו, 1961 ,
שמן על בד, 38X46 ס”מ,
חתום ומתוארך.
מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן.
ספרות ותערוכה: נחום גוטמן, תערוכת היובל, מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין אוק’ - נוב’ 1969 , מס’ 50 (מצולם).
מוטיב הכרכרה – ה”דיליז’אנס” – הרתומה לצמד סוסים, אשר שמשה באותם הימים ככלי התחבורה הראשי של מכובדי העם ואורחיה רמי המעלה, חוזר ונשנה ביצירתו של נחום גוטמן כחלק בלתי נפרד מאותו הווי קסום של הארץ ונופיה בשנותיה הראשונות. המראות, הניחוחות, הצבעים והחוויות שספג נחום גוטמן בילדותו היוו לימים מקור השראה ליצירתו ולדרכו האמנותית. בציוריו מתאר גוטמן את אותם זיכרונות קסומים ואבודים של ילדותו. הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עליו קסם רב. לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים. הוא אהב להתבונן באורח חייהם של הערבים, שהיו יושבים על כסאות קטנים בבתי קפה, או כורעים בפתח החמאם, בנימוסי הישיבה והשיחה הנוחה, תוך שאיבת עשן הטבק מתוך הנרגילות. כפי שמעיד נחום גוטמן בדבריו: ”הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כבעלי אופי סימפטי... אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום עליכם. בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ חיים של אינסטינקטים בריאים וקשר טבעי לנוף... ראיתי במוכרי הגלידה הערבים, הסבלים, בתימנים שלנו, באצילות שלהם, בכל אלה ראיתי קו ישיר של התבטאות, של מראה עיניים, אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציוריי”. ככל שגוטמן הולך ומתרחק בזמן מחוויות ילדותו וככל שהחברה והעיר מסביבו מתרחקות אף הן מזיקתן למזרח ולהווי הימים ההם, כך, בהדרגה יותר ויותר, שקועים נופי ילדותו ביפו ובנווה צדק עם המרכבות והעגלונים הערבים בעולם של חלום אפוף צבעוניות עזה וזוהרת המפקיעה את הדימויים מעולם המציאות. אולם, ”צבעיו עדיין נושאים בחובם את ההתפעמות של ראייה ראשונית שכל המתגלה לעומתה הוא בהכרח יפה ורווי תקווה. מכחולו עדיין מצייר את אגדת הילדות שהיא עדיפה על כל מציאות. אך בחינה חוזרת ונשנית של תמונות אלה מגלה בפנינו מבעד לראשוניות והספונטניות המאפיינות את המבנה הכללי שלהן גם את חיפושי הדרך, את הידע המבוגר הפתרון המסובך שנתבעו לרקמת רושם פשטותן”
אהוד בן-עזר, נחום גוטמן, הוצאת מודן, 1997 , עמ’ 100 .
| כרכרה ביפו, 1961 , שמן על בד, 38X46 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י פרופ’ חמי גוטמן, בנו של האמן. ספרות ותערוכה: נחום גוטמן, תערוכת היובל, מוזיאון תל אביב לאמנות, ביתן הלנה רובינשטיין אוק’ - נוב’ 1969 , מס’ 50 (מצולם). מוטיב הכרכרה – ה”דיליז’אנס” – הרתומה לצמד סוסים, אשר שמשה באותם הימים ככלי התחבורה הראשי של מכובדי העם ואורחיה רמי המעלה, חוזר ונשנה ביצירתו של נחום גוטמן כחלק בלתי נפרד מאותו הווי קסום של הארץ ונופיה בשנותיה הראשונות. המראות, הניחוחות, הצבעים והחוויות שספג נחום גוטמן בילדותו היוו לימים מקור השראה ליצירתו ולדרכו האמנותית. בציוריו מתאר גוטמן את אותם זיכרונות קסומים ואבודים של ילדותו. הווי המזרח בשכונות הערביות של יפו הילך עליו קסם רב. לא רק במראה העין אלא גם בקצב החיים. הוא אהב להתבונן באורח חייהם של הערבים, שהיו יושבים על כסאות קטנים בבתי קפה, או כורעים בפתח החמאם, בנימוסי הישיבה והשיחה הנוחה, תוך שאיבת עשן הטבק מתוך הנרגילות. כפי שמעיד נחום גוטמן בדבריו: ”הערבים שביניהם חיינו ביפו זכורים לי כבעלי אופי סימפטי... אהבתי את הערבים יותר מאשר את הטיפוסים של שלום עליכם. בהווי המזרחי שהיה סביבנו הרגשתי תסיסה חזקה של חפץ חיים של אינסטינקטים בריאים וקשר טבעי לנוף... ראיתי במוכרי הגלידה הערבים, הסבלים, בתימנים שלנו, באצילות שלהם, בכל אלה ראיתי קו ישיר של התבטאות, של מראה עיניים, אשר לימים השתדלתי לתת להם ביטוי בציוריי”. ככל שגוטמן הולך ומתרחק בזמן מחוויות ילדותו וככל שהחברה והעיר מסביבו מתרחקות אף הן מזיקתן למזרח ולהווי הימים ההם, כך, בהדרגה יותר ויותר, שקועים נופי ילדותו ביפו ובנווה צדק עם המרכבות והעגלונים הערבים בעולם של חלום אפוף צבעוניות עזה וזוהרת המפקיעה את הדימויים מעולם המציאות. אולם, ”צבעיו עדיין נושאים בחובם את ההתפעמות של ראייה ראשונית שכל המתגלה לעומתה הוא בהכרח יפה ורווי תקווה. מכחולו עדיין מצייר את אגדת הילדות שהיא עדיפה על כל מציאות. אך בחינה חוזרת ונשנית של תמונות אלה מגלה בפנינו מבעד לראשוניות והספונטניות המאפיינות את המבנה הכללי שלהן גם את חיפושי הדרך, את הידע המבוגר הפתרון המסובך שנתבעו לרקמת רושם פשטותן” אהוד בן-עזר, נחום גוטמן, הוצאת מודן, 1997 , עמ’ 100 . |
