רות שלוס
2013 - 1922

2013 - 1922

נשים במעברה, 1963 , שמן על בד, 139X198 ס”מ, חתום ומתוארך. מן המפורסמות היא רגישותה של רות שלוס ל”סוציאלי” ולמקופחים, ויותר מכל לנשים, ויותר מכל הנשים - לאימהות, ויותר מכל האימהות - לאימהות פלסטינאיות או מזרחיות... השתיים צופות קדימה במבט נטול תקווה ובפאסיביות. רות שלוס מבקשת לבטא אמפטיה לשתיים אלו ולכל מי שהן מייצגות, ובה בעת, לנסוך חוט מלנכולי לא דק על נוף עירוני זה של עוני ושל צמד פשוטות-העם, שנוכחותן האסתטית הכובשת אינה אלא אמצעי נוסף במהלך ההומאניסטי של הציירת. הווירטואוזיות הרישומית של שלוס אינה ניתנת להצנעה – היא זועקת מכל קו בוטח, חד )דוקר, פוצע, שורט( ובוטח של הציירת, ואפילו מאותו שרבוט מופשט במרכז הציור, המבטא, אם לא את כוחות הכאוס המאיימים על דיירי השכונה, כי אז את הזעם העצור בהם ובלב האמנית המגויסת לאתוס החברתי... הגוונים האפורים המלנכוליים מתמזגים בבז’ים-צהובים הבהירים, התורמים לאווירת ה”מדבריות”, שממקמת אותנו, מן הסתם, באחת מעיירות הדרום. ועוד איזון: בין הריאליסטי לבין המופשט: רות שלוס, מ”אימהות” הריאליזם החברתי בישראל של שחר שנות ה- 50 , יודעת להתפשר עם ערכי המודרנה המופשטים והיא מוותרת על פרטים אנטומיים, על פרטים ארכיטקטוניים ועל עומק תלת- ממדי, תוך שמאחדת אדמה ושמים בערטילאיות משותפת, הנתמכת על ידי גל חורבה או גרוטאות משמאל. אותה צהבהבות מדברית אינסופית שברקע חלה על השמים כעל הארץ והיא מרוקנת את הרקיע מכל תקוות גאולה טרנסצנדנטיות. המטריאליזם האתיאיסטי של שלוס אינו מבטיח ישועה אלוהית לדמויותיה, והוא תומך בריאליזם הבסיסי של הציור. גדעון עפרת