רפי לביא

רפי לביא
ללא כותרת, (315) 1968, שמן על עץ, 122X122 ס"מ, חתום ומתוארך. הראשון, המובהק, ובמידה רבה יוצר האסתטיקה של התל–אביבים, הוא רפי לביא. הוא שעשה את מלאכת ההכלאה של מספר שפות אמנותיות חדשות שהתנסחו באירופה ובארצות–הברית בסוף שנות החמישים, עם מסורת המופשט הלירי הישראלי, ביוצרו מהן, לאחר תרגום וניפוי, אמנות ברוח המקום. סנסואליות צברית שנולדה אז לראשונה מצאה את ביטויה הצורני. ]...[ תמונותיו, למרות שהן מופשטות ]...[ הן תל–אביביות במראה; האור הלבן והבוהק, הקצבים המשתנים, הדיקט )עץ לבוד(, האגרסיביות, החיוניות והעימות המתמיד בין המראות הם חומרי המקום ]...[ החוויה הציונית הגדולה, רווית הפתוס, ספוגת הערכים, מצטמצמת, אם כן, לכדי התאהבות פיזית בעיר. לילד התל–אביבי אין דת, אין עם, אין ארץ, יש עיר. אין אידיאולוגיה, יש חיוניות. לכאן מתקשר גם המבנה הקולאז'י של לביא, שהגדרתי אותו כאנטי–היררכי וכאנטי–אידיאולוגי. לכאן מתקשר גם הקשקוש המיוחד לו, שהתרגלנו לזהות בו יופי. לעומת התירבות, שאין להטיל בו ספק, ביצירותיהם של עמיתיו האירופים והאמריקאים )טוומבלי, דובופה, קוברה( נשתמרה ביצירה של לביא רוח המקור. הקשקוש על קירות כפעולת התרסה, כמרד חוצות מחוצף, אדולסנטי — פעולה של איקונוקלזם ) 1( תרומתו הסגולית של רפי לביא מוצגת לא בעצם הבאתה של האמנות החדשה, שכן זו כבר הגיעה לכאן באופנים שונים מאירופה ומארצות הברית, אלא ביצירה של האסתטיקה הצברית, האמנות הילידית האותנטית — אמנות ברוח המקום, המזוהה בעיקר עם העיר תל–אביב. הגם שלביא מוצג כמי שערך סינתזה בין השפעות שונות, ובכללן זו של האמנות המופשטת הישראלית שמחוללה הוא זריצקי, והיא מכונה לעתים קרובות 'מופשט לירי', הוא מתואר גם כיוצר מקורי המפגין חיוניות, חושניות ובעיקר מרידה מתריסה בערכי הציונות. עם זאת, הכתוב מציגו כמתבגר חצוף ומחוספס התואם את דימוי הצבר באתוס הציוני, מי שהראשוניות הרעננה שלו )'רוח המקור'( היא מיוחדת ואותנטית בהשוואה לאופיה התרבותי והמהוקצע של האמנות האירופית והאמריקנית בת הזמן. אם זריצקי הביא את הישגי האמנות המודרנית של אירופה ל'שממה' של ארץ ישראל, הרי רפי לביא הוציא מתוך אותו עולם עירוני חסר חן, לכאורה, את האיכות הייחודית של המקום, את האמנות הישראלית המובהקת. 1. שרה בריטברג סמל, דלות החומר, עמ' 10 , 12 . דליה מנור, יוסף זריצקי ורפי לביא, ישראל; כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל , 2009 , עמ' 45-46 .