מכירה פומבית 19
מכירת אומנות ישראלית ובינלאומית
28.9.19
(הזמן המקומי שלך)
ישראל
רחוב בודנהיימר 5, תל אביב.
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
אוסף אומנות ישראלי ובינלאומי, חלק מהפריטים מגיעים מאוספים פרטיים וחלקם מגיעים מאוסף ציפורה דניאל ז"ל
במכירה זו ניתן לרכוש עבודות אומנות של אמנים נבחרים ונשכחים.
המכירה מתחילה במחירים אטרקטיביים
ניתן יהיה לבקש תמונות נוספות של הפריטים במספר: 050-9441515
לא יהיה ניתן לבטל הצעות,
משלוחים בעלות שליח, או משלוח רגיל בדואר.
משלוחים לכל הארץ, עם שליח פרטי ב- 60 ש"ח (תלוי משקל)
בנוסף ניתן לקבל משלוחים בדואר רשום.
תשלום ואיסוף עד 7 ימים מיום המכירה, כמו כן בית המכירות גמיש עד חודש ימים מיום המכירה למקרים חריגים.
לקוח שלא יאסוף את הפרטים שרכש תוך חודש ימים או ישלם עבורם, יחסם ללא אפשרות לשוחח על כך והפריטים שרכש יבוטלו ויחזרו לבעליהם!
***שימו לב, בקטלוג מכירה זו לא מופיע תיאור של מצב העבודות. יש לפנות לבית המכירות לקבלת דו"ח מצב.
המכירה הסתיימה
|
פריט 39:
לואיזה וילהלם - אגרטל חרציות
עוד...
|
|
|
נמכר ב: $110
מחיר פתיחה:
$
100
הערכה:
$400 - $600
עמלת בית המכירות:
20%
לפרטים נוספים
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
לואיזה וילהלם - אגרטל חרציות
שם האמן: לואיזה וילהלם
שם היצירה: אגרטל חרציות
טכניקה: אקוורל על נייר
פרטים: חתום וממוסגר
מידות ללא המסגרת: 50X70 ס"מ
הציירת לואיזה וילהלם-הופמן נולדה בהונגריה בשנת 1911.
החלה לצייר מילדות. אחר כך למדה אצל הפסל ארקני שטראסר והצייר פרלוט צ'אבה, מתלמידיו המובהקים של אנרי מאטיס. בין השנים 1948-1932 ערכה תערוכות בבודפשט וחלק מציוריה נרכשו עבור המוזיאון לאמנות בבודפשט. היא ניצלה מהוצאה להורג בידי הנאצים ההונגרים הודות לניירות מזויפים ועוז רוחה.
ב-1948 ברחה מהונגריה לווינה ומשם עברה לפי הזמנת מארק שאגאל, לפאריס שם למדה והשתלמה באמנות.
עלתה לארץ ב-1950.
כאשר עלתה לישראל, היתה לואיזה וילהלם אמן בשל העומד ברשות עצמו. ב-1952, נשלחו עבודותיה לביאנלה בסאן פאולו בברזיל כדי לייצג את הציור הישראלי. הצבעוניות החריפה עם הכתמיות האמוציונאלית שהלכה והתנדפה.
את השינוי שהחל בציוריה יש לייחס להשפעות האור החזקה השורה בישראל. האור היקהה את החדות, העצמים נעשו פחות קונקרטיים, וככל ששהתה יותר בארץ, כך יצא לה מוניטין כציירת של דוממים עם פרחים.
במשך כשלושים שנות חייה בארץ , לא חדלה לחפש נתיבים אישיים חדשים בציוריה. היא היתה רחוקה מלהיות ציירת פרחים בלבד. היה לה איזון בין הנושאים והיא אהבה את החי והצומח ואת אנשי הארץ במידה שווה. היא התהלכה ביניהם כציירת החולמת ליצור את הסינתזה האמנותית בין מראה עיניה, בין הצבעים כפי שהיא ראתה אותם, בין הצורות, כפי שעברו דרך מסננת תחושתה לסימטריה וא-סימטריה, ובין הרגישות המחודדת שלה של עצבות בה שרויה כל עבודה שלה.
היא נענתה לקשת רחבה של אתגרים ציוריים, של נופים בחיק הטבע וכן נופים אורבניים. פועלים העובדים בשדה, בקתות רעועות על שפת ימה של תל אביב, מדרונות צפת ועצי התמר על שפת הכינרת.
אתגר מיוחד היווה לה הגוף האנושי הנסתר מאחורי תווי הפנים ובתנוחת הגוף או הידיים. בין הדיוקנאות היו רבים משל עצמה ובגוונים שבין הצהוב, השנהב והאוקר, עם עיניים חמות ותוהות ועם "אמביאנס (ambiance) של עצבות".
את העצבות הנסוכה על ציוריה של לואיזה וילהלם – אותה הזכיר ד"ר חיים גמזו, אפשר להסביר בשני האופנים: היא הותירה אחריה רק ילדי רוחה ולא רק ילדי חיקה, והיא לא הצליחה להגיע אל ההכרה הראויה של מפעלה האמנותי.
בעבודתה ניתן למצוא פן נוסף שהיה שייך לתחום תורת הנפש. ציוריה היו טעונים מעין מתחים פנימיים הנעצרים על הסף ואתה חש כאילו האמנית כופה על עצמה עכבות אלה כדי לא לעבור את גבול המותר של ציווי הדת שהיא הקפידה עליהם.
לואיזה הרבתה לצייר דמויות של נשים בשכיבה עם ארוטיות מוסתרת מתחת ללבושן. הדרמה שבינו לבינה נוכחת בכמה מעבודותיה המגלות סולם של רגשות שהיו אצורים בקרבה.
בשנת 1978 נפטרה בישארל
שם האמן: לואיזה וילהלם
שם היצירה: אגרטל חרציות
טכניקה: אקוורל על נייר
פרטים: חתום וממוסגר
מידות ללא המסגרת: 50X70 ס"מ
הציירת לואיזה וילהלם-הופמן נולדה בהונגריה בשנת 1911.
החלה לצייר מילדות. אחר כך למדה אצל הפסל ארקני שטראסר והצייר פרלוט צ'אבה, מתלמידיו המובהקים של אנרי מאטיס. בין השנים 1948-1932 ערכה תערוכות בבודפשט וחלק מציוריה נרכשו עבור המוזיאון לאמנות בבודפשט. היא ניצלה מהוצאה להורג בידי הנאצים ההונגרים הודות לניירות מזויפים ועוז רוחה.
ב-1948 ברחה מהונגריה לווינה ומשם עברה לפי הזמנת מארק שאגאל, לפאריס שם למדה והשתלמה באמנות.
עלתה לארץ ב-1950.
כאשר עלתה לישראל, היתה לואיזה וילהלם אמן בשל העומד ברשות עצמו. ב-1952, נשלחו עבודותיה לביאנלה בסאן פאולו בברזיל כדי לייצג את הציור הישראלי. הצבעוניות החריפה עם הכתמיות האמוציונאלית שהלכה והתנדפה.
את השינוי שהחל בציוריה יש לייחס להשפעות האור החזקה השורה בישראל. האור היקהה את החדות, העצמים נעשו פחות קונקרטיים, וככל ששהתה יותר בארץ, כך יצא לה מוניטין כציירת של דוממים עם פרחים.
במשך כשלושים שנות חייה בארץ , לא חדלה לחפש נתיבים אישיים חדשים בציוריה. היא היתה רחוקה מלהיות ציירת פרחים בלבד. היה לה איזון בין הנושאים והיא אהבה את החי והצומח ואת אנשי הארץ במידה שווה. היא התהלכה ביניהם כציירת החולמת ליצור את הסינתזה האמנותית בין מראה עיניה, בין הצבעים כפי שהיא ראתה אותם, בין הצורות, כפי שעברו דרך מסננת תחושתה לסימטריה וא-סימטריה, ובין הרגישות המחודדת שלה של עצבות בה שרויה כל עבודה שלה.
היא נענתה לקשת רחבה של אתגרים ציוריים, של נופים בחיק הטבע וכן נופים אורבניים. פועלים העובדים בשדה, בקתות רעועות על שפת ימה של תל אביב, מדרונות צפת ועצי התמר על שפת הכינרת.
אתגר מיוחד היווה לה הגוף האנושי הנסתר מאחורי תווי הפנים ובתנוחת הגוף או הידיים. בין הדיוקנאות היו רבים משל עצמה ובגוונים שבין הצהוב, השנהב והאוקר, עם עיניים חמות ותוהות ועם "אמביאנס (ambiance) של עצבות".
את העצבות הנסוכה על ציוריה של לואיזה וילהלם – אותה הזכיר ד"ר חיים גמזו, אפשר להסביר בשני האופנים: היא הותירה אחריה רק ילדי רוחה ולא רק ילדי חיקה, והיא לא הצליחה להגיע אל ההכרה הראויה של מפעלה האמנותי.
בעבודתה ניתן למצוא פן נוסף שהיה שייך לתחום תורת הנפש. ציוריה היו טעונים מעין מתחים פנימיים הנעצרים על הסף ואתה חש כאילו האמנית כופה על עצמה עכבות אלה כדי לא לעבור את גבול המותר של ציווי הדת שהיא הקפידה עליהם.
לואיזה הרבתה לצייר דמויות של נשים בשכיבה עם ארוטיות מוסתרת מתחת ללבושן. הדרמה שבינו לבינה נוכחת בכמה מעבודותיה המגלות סולם של רגשות שהיו אצורים בקרבה.
בשנת 1978 נפטרה בישארל
