כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח, ישראל
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 111:
רפי לביא
|
|
|
נמכר ב: $7,000
הערכה :
$
3,000 - $5,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17%
על העמלה בלבד
|
1937-2007
ללא כותרת, 1981 ,
אקריליק, קולאז’ וט”מ על דיקט,
125X122 ס”מ,
חתום ומתוארך מאחור.
בסוף ביקור ארוך בתערוכת ” 10+ ” אפשר רק לברך על כך שהזמנים שבהם פעלה קבוצת האמנים חלפו, שהתפישות השתנו, ובעיקר שאין מקום להשוואה בין איכות האמנות הנוצרת כאן היום לבין המוצגים בתערוכה. רבים מהאמנים שעבודתם מוצגת נעלמו מאז, ואשר לרובם המכריע - קשה לומר שהדבר מצער. התערוכה אינה מציגה ואינה מתיימרת להציג חתך של האמנות שנעשתה אז בארץ, ודי להיזכר בעבודות של מיכה אולמן, יהושע נוישטיין, אביבה אורי, מיכאל גרוס ורבים אחרים בשביל לאזן את התמונה.
את התערוכה אצר האספן בנו כלב. עבודת התחקיר ההיסטורי שעשה ראויה לשבחים; ועם זאת, השאלה היא מה אפשר להסיק ממנה, חוץ מאוסף אנקדוטות והיכרות עם הגסות והכוחנות שבהן התנהל חלק מעולם האמנות של אותה תקופה.
” 10+ ” היתה קבוצה של אמנים ישראלים, שנוסדה על ידי רפי לביא ופעלה בין דצמבר 1965 לספטמבר 1970 . בתקופה זו הציגה הקבוצה 10 תערוכות, כולן בתל אביב. כלב רואה בקבוצה ”בשורה ולפיה גם לדור הצעיר יש מה לומר בזירת האמנות בישראל. לא מדובר בדור חדש ’שלא ידע את יוסף’, אלא בדור ש’יוסף’ לא יכול עוד להתנשא מעליו או להתעלם ממנו... חשיבותה של הקבוצה בניסיונה ליצור אווירה חברית יותר ובכך לחסל את אווירת ’שמור לי ואשמור לך’, ששלטה עד אז בקהילייה האמנותית המקומית”.
אי אפשר להסכים עם הקביעה בדבר ”אווירה חברית” (מונח שנשמע כלקוח מעולם תנועות הנוער) כשקוראים את הציטוטים שכלב מביא; למשל, הציון ”אפס” שנתן לביא הצעיר לעבודות מסוימות, או האמירה על חיים גמזו, אז מנהל מוזיאון תל אביב, ש”הזמין אלף זבל, קיטש ודרעק”. קשה איפוא לראות דווקא ב” 10+” קבוצה שפעלה לשינוי אווירה; נראה שהיא פשוט הפעילה כוח ביעילות רבה מאחרים.
כלב כותב כי רצה ”להעמיד דברים על דיוקם לאחר שבמהלך השנים נושאים רבים הקשורים לקבוצת ’ +10 ’ שובשו או פורשו שלא כהלכה”. הוא מדבר על הקבוצה כמיתוס, אך קשה להסכים להגדרה כזאת בנוגע למעמדה בזיכרון של תולדות האמנות הישראלית. התערוכה אכן מרחיבה את המחקר על אודות רפי לביא. בעיה מהותית היא שאלת היחס הבסיסי לאמנות שביטאו תערוכות הקבוצה. כל התערוכות היו נושאיות, למן הראשונה: ”ציירים מציירים בדי אופנה, מבדי קבוצת +” 10 , ואחרות כגון ”עבודות גדולות”. ההנחה המובלעת היא שאמנות אינה נוצרת כאמירה על העולם ומקורה אינו בנביעה פנימית, אלא היא בבחינת שעשוע מוזמן. כל תערוכות הקבוצה לא נוצרו מתוך חיפוש של נושא משותף העולה מעבודות האמנים, אלא כמענה לנושא נתון. המרחק בינן לבין תערוכות השכיחות כיום - של שוורים, או גלובוסים, או כאלה שבהן אמנים, פוליטיקאים וסלבריטאים מציירים תפוז או מקשטים קופסאות קפה - אינו רב. 10 התערוכות של הקבוצה מוצגות באופן כרונולוגי. לצד עבודות שנמצאו מוצגות הזמנות, כרזות וביקורות. התחושה היא של עשייה, צימאון להשפעות מבחוץ ושאפתנות גדולה. מעט עבודות גורמות לצופה להיעצר. אחת היפות היא ”פרח”, עבודה קטנה בקופסה של אמנון וינשטיין; זהו בקבוקון זכוכית ומתוכו עולים גבעולי מתכת שקצותיהם לוחות שעונים. העבודה, שאפשר היה לייחס בקלות לשנות ה-30, יפה, פואטית ושקטה, שקט שכלל אינו אופייני לעבודות שהוצגו בתערוכות הקבוצה.
עוד בולטות העבודות של מיכאל דרוקס, כמו ”ונוס” מ-1970 , שהיתה לקלאסיקה של אמנות ישראלית, ובה דמות קלקר חתוכה של ונוס בתוך קופסת אריזה מעץ, או סדרת התחריטים ”אדון זאב” שיצר עם חנוך לוין ב-1968 . גם הנרי שלזניאק מתבלט שוב באיכות המעודנת של יצירתו. בין הפרטים המעניינים מבחינה היסטורית, עבודות קולאז’ של דוד אבידן ועבודה ושמה ”איור” - רישומים של ז’אק קטמור, שמובא מהם רק תצלום.
” 10+ ”. אוצר: בנו כלב. מוזיאון תל אביב.
תפריט נגישות
