לודוויג בלום
1974 - 1891

1974 - 1891
שוק מחנה יהודה, 1958 , שמן על בד, 81x99 ס”מ, חתום ומתוארך. מקוריות הציור אושרה ע”י גב’ מירה חן, נכדת האמן. לודוויג בלום החשיב עצמו לצייר אקדמי וכך הוא הציג את עצמו לאורך כל הקריירה שלו. במהלך המאה ה- 20 , נטו לייחס למונח ”אקדמי” אופי מסורתי, אפילו שמרני, מה שהציב, אפוא, את לודוויג בלום מחוץ ל”מיינסטרים” של האמנות הישראלית המודרנית. הטכניקה הקלאסית שלו ויכולתו המבריקה, חיפושיו אחר יופי בטבע וטיפולו הנטורליסטי בטבע, ומנגד התעלמותו מערכים מודרניסטיים כגון מקוריות וביטוי עצמי, הפכו אותו ל”אאוטסיידר”. בשל כך, היה מושא להערצה אך גם לביקורת. בשנות ה- 60 של המאה ה- 20 , כאשר נדמה היה כי הדרישה הבלתי נלאית ל”חדש” הפכה שולטת בעולם האמנות, דווקא יציבותו ועקביותו של בלום הייתה מוערכת: ”כאשר הכל משתנה (לא תמיד לטובה)”, כתב ההיסטוריון ומבקר האמנות אברהם רונן, ”סגנונו של בלום הינו בגדר תופעה פנומנאלית.. ’שמורת טבע’ נדירה – הסגנון הנטורליסטי האקדמי, כאילו לקוח מהמאה הקודמת, פר אקסלנס”. אל בלום התייחסו לעיתים קרובות כמאסטר. מונח המכבד את כישוריו ויכולותיו הטכניות. אולם, זה מיקם אותו בעבר, עבר לא מוגדר, אי שם בממלכת הקלאסיקות וה”אולד מאסטרס” – הרחק מהאמנות הישראלית העכשווית ששאפה להיות חלק מסצנת האמנות הבינלאומית של המאה ה- 20 . בסגנונו ונושאיו, בלום פעל מחוץ לתנועות אמנותיות מודרניות, בחירה נערצת מצד הציבור הגדול, אך פחות מצד הממסד האמנותי ומבקריו. לודוויג בלום לא תר אחר עבר דמיוני. הוא בחן את ההווה והעתיד של הארץ בה חי ואותה אהב. הוא מבטא בציוריו אידאל ואופטימיות, בסצנות הרחוב הפולקלוריסטיות, בבוהק הצבעים בציורי הנוף שלו, בטיפולו הנועז בצבע. כשהוא מוצב מחוץ לטרנדים ה”עכשוויים” וה”חדשים”, ניתן שוב לגלות את לודוויג בלום בהווה: צייר בעל יכולות יוצאות דופן לייצר נופים מגוונים ומקוריים באופן ייחודי, שעבודותיו מרעננות ומרתקות את העין העכשווית המתבוננת בהן בהווה. ארץ של אור ותקווה, 50 שנות ציור של ירושלים ומעבר, לודוויג בלום 1891-1974 , גלריה בן אורי, המוזיאון היהודי בלונדון, מתוך קטלוג התערוכה, ינואר – אפריל 2011 . עמוד 13 , עמוד 26.