מרסל ינקו
1984 - 1895

1984 - 1895
דמות עם כובע אדום, שמן על בד מוצמד לקרטון, 55x46 ס”מ, חתום. מקור: גלריה רוזנפלד, תל אביב, 1977(מדבקה). תערוכה וספרות: אוסף האמנות הישראלית של בטקין, המוזיאון היהודי בניו יורק, 1985 , עמ׳ 19 (מצולם). מעניין, כשמרסל ינקו צייר באותה עת – סוף שנות ה- 40 - ציור-שמן בשם ”נרגילה”, הוא עיצב ערבי בגלימה כחולה וז’אקט שחור, שיערו השחור פרוע מתחת לתרבוש אדום והוא... מחטט בין אצבעות רגלו השמאלית. בציור שלפנינו, הערבי, באותו לבוש ממש ובאותה שיער פרוע, מחטט באצבעות רגלו הימינית, תוך שמשעין ראשו על כף ידו האחרת ובוהה קדימה. ייצוג מאד לא מכבד, ייצוג המזהה את הערבי עם חוסר נימוס וחוסר היגיינה. לזיכרוננו קופץ מיד הציור ”הפצצה”, שינקו ציירו ב- 1948 בקירוב ובו נראה ערבי בתרבוש אדום מזנק בבעתה כשפצצה מתפוצצת מאחוריו. משהו קריקטורי וגרוטסקי בעיצוב הערבי המתפוצץ, כשם שקריקטורות גרוטסקית נחה על עיצוב הערבים המחטטים בכף-רגלם. כשהגיע ינקו ארצה ב- 1941 עדיין נתון היה לרושם ביקורו של זאב ז’בוטינסקי בבוקרשט. ניתן לומר, שהוא הגיע ארצה ספוג בתחושות לאומיות עזות, המבקשות לענות לאימי הפאשיזם המשתולל ברומניה ובאירופה בכלל. בדומה לציירים אחרים, שהיגרו מאירופה ארצה, נתפס ינקו בן ה- 46 לאוריינט ולדמות הערבי. אלא, שלא פלחים ורועים מיתיים, אף לא ערביות ארוטיות נוסח שנות ה- 20 , אכלסו את ציורי האמן, כי אם ערבים של פנאי ועליצות, שמרביתם צוירו שנים ספורות טרם מלחמת תש”ח וזמן קצר אחריה. חלק מאלה היו ערבים בבתי קפה (ברמלה, למשל, ציור מ- 1945), היושבים בצל סככה ומיוצגים בקומפוזיציות קצביות ובזריזות אקספרסיוניסטית; אחרים היו זוגות ערבים זכרים היושבים על הארץ (”מעשני הנרגילה”) תווי פניהם מעוותים ומוקצנים(אף שֶמי ענק) בכיעור מודגש. הקריקטורה מוזגה באימה (העיניים העוינות) או בזעם (”ערבי זועם”, אקוורל). תמיד שב ונמשך ינקו לבגדים האוריינטליים הצבעוניים, לתרבוש, לכאפייה, לשפם. דומה, שלא השתחרר מהאקזוטי שביחס לדמות הערבי, אולי אף מהתנשאות-מה, אלמלא זכרנו את ציורי הכפרים הערביים השרופים וההרוסים מ- 1948 ואת שיירות הפליטים הערביים שצייר ינקו בראשית שנות ה- 50 מול נוף עין-חוד (הלא היא עין-הוד). בכל אלה הגיב הצייר בהומאניות ובאמפטיה לטרגדיה של העקורים/מגורשים. ואף על פי כן, התהייה הלא-פתורה מול היחס ההיתולי-משהו לדמות הערבי היושב ומפשפש בין הבוהן לאגודל. אך, מעל לכל, חגיגה צבעונית לשמה של גוונים מנוגדים. גדעון עפרת