מכירה פומבית 168 חלק א'
אמנות ישראלית ובינלאומית
20.1.18
ישראל
כיכר דה שליט, הרצליה פיתוח
תנאי המכירה
הדגמת מכירה
המכירה הסתיימה
|
פריט 87:
מרדכי ארדון
|
|
|
נמכר ב: $55,000
מחיר פתיחה:
$
20,000
הערכה:
$30,000 - $50,000
עמלת בית המכירות: 15%
מע"מ: 17% על העמלה בלבד
|
1992 - 1896
מגדל דוד, 1944 ,
שמן על בד, 73X60 ס”מ,
חתום ומתוארך.
ספרות: מרדכי ארדון, מיכאל וישני הוצאת נ. אברמס ניו יורק, מס’ 52 עמ’ 224 (מצולם).
זהו ארדון של ימי הנופים הירושלמיים, שבאמצעותם נאבק בעקשנות עם האור המקומי, הבהיר והבוהק, לאחר הכהויות הראשונות של ”בהרי יהודה” (1934) וכהות הדיוקנאות שצייר למחרת עלייתו ארצה מגרמניה ב- 1933 . ארדון התגורר תחילה בקריית ענבים (במשך שנתיים שימש בה ככוורן), שינה שמו ממקס ברונשטיין, והחל מלמד ציור בירושלים ב”בצלאל החדש” עם פתיחתו ב- 1935 . מעתה, לא חדל לפגוש בציוריו עוד ועוד נופים פנורמיים של העיר וסביבותיה: הרי יהודה, הר הזיתים, עמק קדרון, ענתות, עמק המצלבה, עין-כרם, בית-לחם ועוד. בה בעת, גם התעכב לעתים על פרטים בנוף, כגון עץ זית ( 1937), או ”כנסיית ההולדה” בבית-לחם (1943) ועוד. בהירותה של השמש הארצישראלית הלכה וכבשה את ציורי הנוף שלו, מפָנה מקום למשיכתו של ארדון למונוכרום הירקרק, גוון לו ישוב ויתמסר בשורה של ציורים, דוגמת ”איש בירוק” ( 1939 ), ”הפצוע” ( 1941 ), ”שעת האידרה” (1951) ועוד. 1 החשיבות שייחס ארדון להיבטים הרוחניים והפורמליים של הציור התבטאה גם בדרישותיו הטכניות. ארדון הוא מהציירים היחידים שפגשתי שאינם משתמשים בצבעים מוכנים בשפופרות. כדי להשיג גוונים זוהרים ושקופים במיוחד הוא נהג לטחון בשקידה את צבעיו, ועל כן אפשר לזהות את ציוריו מבין רבים אחרים אפילו במבט שטחי. לעובדה שהכין את צבעיו בעצמו, כמו אלכימאי הרוקח את התמיסה שתאציל על מתכת פשוטה את הברק האציל של הזהב, יש בוודאי השפעה רבה על אופיין המסתורי של עבודותיו. היה לו כשרון נדיר להעניק לצבעי הקשת להט, זוהר, עוצמה ושקיפות ייחודיים לו בלבד. טווח הסגולים, הכחולים, הירוקים, האדומים והצהובים מתפרש על פני כל הדקויות הנדירות ביותר של סולם הצבעים. השחורים והלבנים עשירים באותה מידה במעבריהם הדקים מגוון לגוון, כשרק תהודתם המוכספת של הלבנים משתווה לעוצמתם של השחורים.
| מגדל דוד, 1944 , שמן על בד, 73X60 ס”מ, חתום ומתוארך. ספרות: מרדכי ארדון, מיכאל וישני הוצאת נ. אברמס ניו יורק, מס’ 52 עמ’ 224 (מצולם). זהו ארדון של ימי הנופים הירושלמיים, שבאמצעותם נאבק בעקשנות עם האור המקומי, הבהיר והבוהק, לאחר הכהויות הראשונות של ”בהרי יהודה” (1934) וכהות הדיוקנאות שצייר למחרת עלייתו ארצה מגרמניה ב- 1933 . ארדון התגורר תחילה בקריית ענבים (במשך שנתיים שימש בה ככוורן), שינה שמו ממקס ברונשטיין, והחל מלמד ציור בירושלים ב”בצלאל החדש” עם פתיחתו ב- 1935 . מעתה, לא חדל לפגוש בציוריו עוד ועוד נופים פנורמיים של העיר וסביבותיה: הרי יהודה, הר הזיתים, עמק קדרון, ענתות, עמק המצלבה, עין-כרם, בית-לחם ועוד. בה בעת, גם התעכב לעתים על פרטים בנוף, כגון עץ זית ( 1937), או ”כנסיית ההולדה” בבית-לחם (1943) ועוד. בהירותה של השמש הארצישראלית הלכה וכבשה את ציורי הנוף שלו, מפָנה מקום למשיכתו של ארדון למונוכרום הירקרק, גוון לו ישוב ויתמסר בשורה של ציורים, דוגמת ”איש בירוק” ( 1939 ), ”הפצוע” ( 1941 ), ”שעת האידרה” (1951) ועוד. 1 החשיבות שייחס ארדון להיבטים הרוחניים והפורמליים של הציור התבטאה גם בדרישותיו הטכניות. ארדון הוא מהציירים היחידים שפגשתי שאינם משתמשים בצבעים מוכנים בשפופרות. כדי להשיג גוונים זוהרים ושקופים במיוחד הוא נהג לטחון בשקידה את צבעיו, ועל כן אפשר לזהות את ציוריו מבין רבים אחרים אפילו במבט שטחי. לעובדה שהכין את צבעיו בעצמו, כמו אלכימאי הרוקח את התמיסה שתאציל על מתכת פשוטה את הברק האציל של הזהב, יש בוודאי השפעה רבה על אופיין המסתורי של עבודותיו. היה לו כשרון נדיר להעניק לצבעי הקשת להט, זוהר, עוצמה ושקיפות ייחודיים לו בלבד. טווח הסגולים, הכחולים, הירוקים, האדומים והצהובים מתפרש על פני כל הדקויות הנדירות ביותר של סולם הצבעים. השחורים והלבנים עשירים באותה מידה במעבריהם הדקים מגוון לגוון, כשרק תהודתם המוכספת של הלבנים משתווה לעוצמתם של השחורים. |
